ביאנלה ונציה – פאלאצו מורה 2017

תערוכות

במסגרת הביאנלה לאומנות בונציה מציגה אריאלה ורטהיימר תערוכה מרגשת ב״פאלאצו מורה״ של עבודות אומנות מוארות בטכניקות מעורבות העוסקות בנבכי הנפש של כולנו. התערוכה מציגה עבודות של קופסאות אור בשלל צבעים וגוונים ושנדליר במרכז החלל כולם מוארות בתאורות פנימיות.

תשמעו סיפור… / אריאלה ורטהיימר

הסעודה האחרונה? מהי ארוחה משותפת היום? חבורת צעירים נכנסת למסעדה. מזמינים ועוברים לעסוק בטלפונים הניידים שלהם. האוכל מגיע. כל אחד מהם מצלם את המנה שקיבל. התמונות מועלות לרשתות החברתיות בליווי טקסט וכותרות… כל החיים והחוויות מבויימים ונפשים כתסריט. עם הביס הראשון מתחילות להגיע התגובות ״אהבתי״ או ״לא אהבתי״ והם? הם עורבים במבטם אחר שלל המגיבים על השיתוף שעשו. לכל אחד יש מה לומר. הדעות נחרצות כולן, מכילות בתוכן את פסק הדין והתלייה הפומבית בכיכר הפייסבוק.

הדור הצעיר ולא רק הוא, גם אנחנו חיים בתחושת שיתוף, חשיפה ובחרדה חברתית. חייהם ומעשיהם נשפטים ונדונים כל רגע ורגע בהינף אצבע, בקנה מידה אחיד של מוסריות שחור לבן, כן ולא. זהו. אין גוונים ואין זמן לחשיבה. 10 שנים להולדת ״הטלפון החכם״ (סמרטפון) שהפך לחלק בלתי נפרד מגופינו. הרשת החברתית, שנדמה שהיא מערסלת אותו בחום אל תוכה, לוכדת למעשה את כולנו בכלוב מחליד של זהב, הנותן אותותיו ביצירת חברה שמפיקה כל העת את חייה כסרט ואינה מפרידה בין אמיתות של רגע לבין החיים עצמם. ומהי האמת?

בעבודותי אני משלבת צילום של מבנים שילדיים ואלמנטים מברזל, שמהווים בסיס חשוב בבניית מבנים ובתים. הצילומים מודפסים על פרספקס שרוף. ברובד השני, הפנימי, מצויירות דמויות. יחד הם יוצרים קופסאות אור. הדמויות לכודות בין הברזלים. כל אחד והכלא הקטן או הגדול מסיפורי עבר או הווה שלה. בצד הסיפורים אני מציבה מראה לצופה שמאפשרת לו להביט בעצמו. ברגע שנכיר בבעיה שלנו ו״נחבק״ אותה אל חיקנו, נטמיע את הברזלים כיסוד באישיות שלנו ונצא מחוזקים. על כך נאמר: ״מה שלא הורד אותנו מחזק אותנו״…

לנו ניתנת הזכות והתבונה להחליט איך להתמודד עם הקושי, האם להתפתח ולגדול או להשאר באותו מקום. בתוכנו הכח לאפשר לעצמינו לחולל שינוי במרחב שמזדמן לנו במהלך חיינו. דרך השכבתיות בעבודה מתרחשת מחשבה עמוקה של זהות, זכרון מול פנטזיה, אלמנטים שונים של חיים ומוות, טבע ותרבות, גוף ורוח כסוג של מניפולציה ויזואלית. במפגש לי עם אחת הנשים שאת דמותה ציירת בקופסאת האור היא אמרה לי: ״אני בכלל לא כל כך חזקה כמו שעשית אותי״. ״את אישה עוצמתית״ הייתה תשובתי, ״ויש לכך מחיר, זהו משקל החיים המוטל על כתפינו״.

ונציה ויפו, שתי ערי נמל עתיקות. ונציה באיטליה ויפו בישראל, משמשות שערים מעולם אחד למשנהו. כל אחת נכבשה לא אחת ונצבעה בדם, ניחוחות רחוקים ושלל צבעי תרבויות זרות שכיסו ברובד של איפור את פניהם ודמותם. בערים אלו, שגלי הים מלחכים זה עידן ועידנים את רגליהן ומטילים סדקי חלודה על תשתיות המתכת שהקים המין האנושי, חיים בני אדם. כולם נושאים עימם סיפורים אישיים של סגירות ופתיחות של שמחה וכאב חולי ושיקום. סיפורים אלה יוצרים ביחד עולם אחיד שבו נמדדת השבריריות והעוצמה האנשית באותו סולם עוצמתי. 

במרכז החדר תליתי שנדלייר ובו מצויירים דמויות גבר ואשה כמחווה לקשר הנישואין, שבסיסו בתשוקה עזה לאיחוד בלתי מושג. החללים בעבודה מהווים את המגרת במרחב, פתחי מילוט רגשיים מול חמימות כלואה. משחק בין היש והנעדר. גבר ואשה מאוחדים בטבעת שחובקת, קושרת ולעיתים חונקת… הזוג מואר, כשהצללים והאור משמשים כקליפה ותוכן, חוזק מול חולשה, אדם וחוה, חיים ומוות. ״הרי את מקודשת לי״… משפט שמקדש אתברית האיחוד, הבאת הקשר לדרגה עליונה של קדושה. במרכז השנדלייר יורדים שברי זכוכית המסמלים את הכוס המנופצת מתחת לחופה. השבית והמתכלה ניצבים מול נבנה ומתחזק. השבירות בשינויים הכרוכים במעבר מ״אני״ ל״אנחנו״. כמה תובנה נדרשת מאיתנו להתנהלות נכונה ולא רק לאהבה זה לזו. גם לסבלנות וכיבוד הדדי, חברות ושותפות. דבר אינו מובן מאליו גם כשהזמן החולף בתוכנו נותן בנו ובקשר את אותותיו. 

אריאלה ורטהיימר, ינואר 2017

 

.

קופסאות אור ממתכת: שילוב של ציור אקרילי על לוחות עץ עם שקפים של צילום ותאורת לד מבפנים.

.

 

קיר של קופסאות אור עם דמויות מיפו העתיקה ישראל ובקיר ממולם דמויות מונציה שתיהן עיירות נמל עתיקות והיחסי גומלים ביניהם. כל דמות מייצגת אחד מאיתנו, כל דמות והסיפור שלה, כל דמות הצורה והצבע שלה.

 

.

לצידם קופסת אור ברוחב 3 מטר על קיר שלם הומז' לסעודה האחרונה של מיכאלאנג׳לו. בקופסה אחת יושבות בסעודה מודרנית 12 דמויות צבעוניות. הם שם לא בשביל הסעודה אלא בשביל להפיץ את תורתם החדשה והתורה היא דת חדשה דת הרשתות החברתיות דת שהספר הקדוש שלה הוא הטלפון החכם "צלם, ידע את כולם ועכשיו".

 

 

ובמרכז החדר שנדליר המייצג את המרקם העדין של מערכת הזוגיות נישואים וחיים המשותפים כזוג. גבר ואישה מצויירים על לוחות התלויים מלמעלה והכיתוב הרי את מקודשת לי כתובה מסביב. במרכז השנדליר תלויות על חוט דקיק שיברי זכוכית המייצגות את השבירות של המערכת העדינה שיכולה להתנפץ בכל רגע. התאורה מגיעה מלמעלה ומתנפצת על שברי הזכוכית ונזרקת לכל עבר במשחק אורות מדהים.