קופסאות אור

האומנות שלי

לפני 3 שנים כשהגעתי לגור בתל אביב, הכתה בי העיר ביצירתיות, בקצב ובפלורליזם שבה, הנושקים להיסטוריה ובה בעת להווה בועט ומעודכן. בין השלווה לסערה בין רחובות סואנים לסמטות שקטות וחבויות ביופיין גיליתי עולם חדש. נתקפתי בשיתוק יצירתי וזנחתי את המכחולים מאחור ומאחר ולא הכרתי את תל אביב שוטטתי בה כמגלה אוצרות.

בשיטוטי הגעתי לנמל יפו. שם, צפו ועלו לפני סיפורי העליות הראשונות. ריחות התפוזים, שאון והמולה והאנשים שבנו את הארץ התגלו בין מבנים הרוסים וחרבים, למבנים מתחדשים. שם מצאתי חוזקה ועוצמה בברזל, ראיתי את הטבע מטביע עקבות בזמן, והמושג ״יסודות״ קיבל משמעות אחרת. המצלמה הנציחה את המראות, וכך בין הברזלים נולדו האנשים והתעוררה היצירתיות והמכחול קיבל תאוצה. כל אדם והסיפור שלו. כל אחד והכלא הקטן או הגדול של כאבי עבר והווה שהוא נושא עמו.

הרגשתי צורך לתת במה, ובעיקר למקום שממנו אנחנו צומחים, כשהפגיעות הופכת למיימד בונה ומחזק ביסודות שלנו. לנו, בני אנוש, ניתנת הזכות והתבונה להחליט איך להתמודד עם הקושי. האם להתפתח ולגדול או להישאר באותו מקום ולהבין שבתוכנו הכוח לאפשר לעצמינו לחולל שינוי במרחב שמזדמן לנו בחיינו. במפגש שלי עם אחת מהנשים, שאת דמותה ציירתי בתוך קופסת אור, אמרה לי:״אני בכלל לא כל כך חזקה כמו שעשית אותי!״ ״את אישה עוצמתית וחזקה" הייתה תשובתי ״אך לאלה יש מחיר. הם מטילים על כתפנו את כל כובדם של החיים״.